<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף יב.</h2>
יש איסור שאוסר בריחו כאילו נתערב גופו של איסור בתוך ההיתר. כיצד בשר נבלה שמן שצלאו בתנור אחד עם בשר שחוטה, ריח הנבלה הולך ומתערב עם בשר השחוטה ואוסרו, ולא עוד אלא אפילו בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור, ריח השמן הולך ומפטם את בשר הנבלה הכחוש וחוזר בשר הנבלה ומתערב עם הכשרה ואוסרו. וכן דג ובשר שצלאן בתנור אחד אסור לאכול [הדג] בכותח כאילו נתערב הבשר עצמו עם הדג, וכן הפת שאפאה בתנור עם הבשר אסור לאוכלו בכותח. בד"א בשנצלו בתנור אחד צר או כיוצא בו, אבל אם צלאו במקום רחב הריח מתפזר ואין כחו גדול להיותו כמתערב עם בשר השחוטה או הפת והדג. ויש מי שהורה בכל אלה להיתר וכן הסכמת רוב גדולי המורים הראשונים והאחרונים. ומכל מקום [לכתחלה] אסור לצלותם בתנור אחד צר. ואם בא לבשלם בקדרה, זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור [אחד] במקום צר, ואפי' פי הקדרה מגולה מותר ואפילו לכתחלה שאין ריח המתבשלין גדול כל כך.
<h2>דף לט.</h2>
[כבר ביארנו] שהדברים החריפין מבליעין ולפיכך צנון שחתכו בסכין שחתכו בו בשר אסור לאכלו בכותח, שהצנון חריף ובולע מן השמנינות שנקרש על הסכין. בד"א בשלא טעמו קודם שיאכלנו עם הכותח אבל אם טעמו היטב ולא הרגיש בו טעם בשר מותר לאוכלו עם הכותח, לאחר שידיח היטב מקום החתך, דכיון שאין טעם בשר נרגש בו בידוע שלא בלע ממנו כלום. חתך בו קישואים [או] אבטיחין גורד במקום חתך ואוכל, בידוע שלא בלעו שאינן חריפין וכן אין בטבעם למשוך. גרידה זו במקום הדחה עומדת אלא שאי איפשר להדיחם לפי שהם רכים ואם ידיחם כל שכן שיבלע בהם השמנינות הדבוק על פניהם. ואם חתך בו לפתות מדיח מקום החתך היטב ומותר לאוכלן בכותח. חתך בו סילקא אסור [כצנון] אע"פ שאינה חריפה כצנון, כח משיכה יש לה בטבעה. ואם ערב בחתיכה לפתות אינה צריכה רק הדחה כלפתות, לפי שהלפתות מתוקים הרבה ומונעים במתיקותם כח המשיכה מן הסילקא ולפיכך מדיח ודיו. איסור זה של צנון וסילקא, יש מי שאומר שהוא עד כדי קליפה עבה שהיא נקראת בכל מקום נטילת מקום והשאר מותר. ויראה לי שהכל אסור [כי] הרבה הם בולעים, שכן אסרו קורט של חלתית מפני שמחתכין אותו בסכין של גוים ולא התירוהו בנטילת מקום.
<h2>דף סו.</h2>
איסור שנתערב בהיתר דבר תורה מין במינו בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו שיעורים אחרים לפי מה שהוא האיסור כמו שיתבאר. ומין בשאינו מינו אם יש כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו, וזהו שקראוהו חכמים [בכל מקום] טעמו וממשו. פחות מיכן אסור דבר תורה עד שיתבטל במיעוטו בששים, אלא שאין לוקין עליו [ככל חצי שיעור שהוא אסור דבר תורה אלא שאין לוקין עליו] וזהו שקראוהו טעמו ולא ממשו. לפיכך אם נתערב לפנינו איסור לתוך היתר ולא עמדנו על שיעורו, [אם הוא מאיסורי תורה] ונפל לתוך היתר שאינו מינו, הרי הכל אסור מספק, דכל ספק בשל אסורי תורה אסור דבר תורה כודאי, עד שנדע שיש בהיתר בברור ששים כנגד האיסור, או שטעמו גוי אומן ואומר שאין בו טעם אותו דבר איסור וכמו שבארנו למעלה. נפל לתוך מינו, כל שנתבאר שרבה היתר על האיסור ספקו מותר לפי ששיעור ששים במין במינו מדבריהם, וכל ספק שבדבריהם להקל. אבל אם לא נתבאר שרבה ההיתר על האיסור הרי זה ספק בשל תורה וכל ספק בשל תורה אסור, [ויראה לי שאסור מדאורייתא]. ויראה לי שאם נפל לתוך מינו [ושאינו מינו] רואין את שאינו מינו כאילו אינו, ושהוא מינו רבה עליו ומבטלו, כדרך שאמרו רואין את מינו כמי שאינו להקל. כמה שיעור אכילת פרס, יש מי שאומר שהוא ארבעה ביצים ויש מי שאומר שהוא שלשה ביצים ולזה דעתי נוטה.
<h2>דף סו:</h2>
יש איסור שאוסר בריחו כאילו נתערב גופו של איסור בתוך ההיתר. כיצד בשר נבלה שמן שצלאו בתנור אחד עם בשר שחוטה, ריח הנבלה הולך ומתערב עם בשר השחוטה ואוסרו, ולא עוד אלא אפילו בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור, ריח השמן הולך ומפטם את בשר הנבלה הכחוש וחוזר בשר הנבלה ומתערב עם הכשרה ואוסרו. וכן דג ובשר שצלאן בתנור אחד אסור לאכול [הדג] בכותח כאילו נתערב הבשר עצמו עם הדג, וכן הפת שאפאה בתנור עם הבשר אסור לאוכלו בכותח. בד"א בשנצלו בתנור אחד צר או כיוצא בו, אבל אם צלאו במקום רחב הריח מתפזר ואין כחו גדול להיותו כמתערב עם בשר השחוטה או הפת והדג. ויש מי שהורה בכל אלה להיתר וכן הסכמת רוב גדולי המורים הראשונים והאחרונים. ומכל מקום [לכתחלה] אסור לצלותם בתנור אחד צר. ואם בא לבשלם בקדרה, זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור [אחד] במקום צר, ואפי' פי הקדרה מגולה מותר ואפילו לכתחלה שאין ריח המתבשלין גדול כל כך.
<h2>דף סז.</h2>
איסור שאינו פוגם בפני עצמו אלא אם כן סייעו דברים אחרים בפגימתו אפי' כן מותר. כיצד, איסור שנפל לתוך קדרה שיש בה תבלין [מרובין] או מלח מרובה ולולי רבוי התבלין או המלח, לא היה האיסור פוגם, אפי' כן מותר. בד"א בפוגם מתחלתו ועד סופו, אבל השביח ולבסוף פגם [הרי זה אסור. וכן בשפגם ולבסוף השביח], כיצד, יין שנפל לתוך גריסין צוננין והשביחו והרתיחן ופגמו הרי אלו אסורים וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף סז:</h2>
כל הדברים הנפגמין בטעמן והנבאשין אינם אוסרים תערובתן לעולם, שלא אסרה תורה אלא נותני טעמים לשבח אבל נותן טעם לפגם מותר. ולא זו בלבד שהדבר האסור פגום ובאוש אלא אפילו הוא מוטעם ומושבח בפני עצמו, אם פוגם תערובתו אינו אוסר. כיצד, חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסין חמין הרי חומץ זה פוגם טעמן של גריסין החמין, ואע"פ שהחומץ בפני עצמו מוטעם ומושבח. פגם זה שאמרנו, לא שיפגום לגמרי עד שאדם קץ באכילתו, אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו. קדרה שאינה בת יומה אינה פוגמת את התבשיל ועולה הוא אפי' לפני מלכים, ואפי' כן לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה. ויראה לי והוא שרבה ההיתר על האיסור אבל בזמן שהאיסור כהיתר אינו מותר עד שיפגום לגמרי, שכל שאין היתר רבה עליו הרי הוא כאילו הוא בעינו וכל איסור שהוא בעינו לא התירתו התורה עד שלא יהא ראוי לגר. מעתה קדרה שאינה בת יומה שאין בפגימתה [שלא יהא ראוי] לגר מפני מה מותר והלא בכל הקדרה משערין וכמו שבארנו, יראה לי שהטענה בזה מפני שאין כאן ממשו של איסור אלא טעמו בלבד וכל שטעמו בלבד מעורב בו, אם נותן טעם לפגם [הוא] אפילו קצת מותר, אבל צירו של איסור וכל שכן כשנתערב בו גופו ממש של איסור, אינו מותר עד שירבה היתר על האיסור או שיהא פוגם לגמרי ואפי' לגר. ועוד חומר הוא שהחמירו חכמים לשער בכל הקדרה, דבודאי אינה פולטת כמדת כולה שאין פליטתה ממלאה את הכלי, ואם טעמו אומן גוי ואינו [נותן] טעם מותר, ואימתי החמירו לשער בכולה בזמן שטעמו לשבח, חוששין שמא יש בתבשיל נתינת טעם האיסור, אבל בזמן שהיא נותנת טעם לפגם הרי זה כאילו טעמנוהו ואין בו טעם האיסור ומותר.
<h2>דף סח:</h2>
הדברים המאוסים שנפש האדם קצה בהם, כזבובים ונמלים ויתושין וכיוצא בהם שכל אדם בודל מהם למיאוסן, אפי' נתערבו בתבשיל ונמחה גופן בתוך התבשיל, אם ההיתר רבה עליהן מותר. ומכל מקום כל שאיפשר לבדוק ולהעביר במסננת, בודק ומסנן. עכבר שבבתים מאוס כיוצא בהן, אלא שחשו לו חכמים בזמן שנפל לתוך השכר או לתוך החומץ שמא משביח [הוא בהן], וצריך שיעור ששים לבטלו ולבטל גם פליטתו.
<h2>דף עג:</h2>
איסור שנתערב בהיתר דבר תורה מין במינו בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו שיעורים אחרים לפי מה שהוא האיסור כמו שיתבאר. ומין בשאינו מינו אם יש כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו, וזהו שקראוהו חכמים [בכל מקום] טעמו וממשו. פחות מיכן אסור דבר תורה עד שיתבטל במיעוטו בששים, אלא שאין לוקין עליו [ככל חצי שיעור שהוא אסור דבר תורה אלא שאין לוקין עליו] וזהו שקראוהו טעמו ולא ממשו. לפיכך אם נתערב לפנינו איסור לתוך היתר ולא עמדנו על שיעורו, [אם הוא מאיסורי תורה] ונפל לתוך היתר שאינו מינו, הרי הכל אסור מספק, דכל ספק בשל אסורי תורה אסור דבר תורה כודאי, עד שנדע שיש בהיתר בברור ששים כנגד האיסור, או שטעמו גוי אומן ואומר שאין בו טעם אותו דבר איסור וכמו שבארנו למעלה. נפל לתוך מינו, כל שנתבאר שרבה היתר על האיסור ספקו מותר לפי ששיעור ששים במין במינו מדבריהם, וכל ספק שבדבריהם להקל. אבל אם לא נתבאר שרבה ההיתר על האיסור הרי זה ספק בשל תורה וכל ספק בשל תורה אסור, [ויראה לי שאסור מדאורייתא]. ויראה לי שאם נפל לתוך מינו [ושאינו מינו] רואין את שאינו מינו כאילו אינו, ושהוא מינו רבה עליו ומבטלו, כדרך שאמרו רואין את מינו כמי שאינו להקל. כמה שיעור אכילת פרס, יש מי שאומר שהוא ארבעה ביצים ויש מי שאומר שהוא שלשה ביצים ולזה דעתי נוטה.
כל שאר האיסורין בטלין בששים בין איסורי תורה בין איסורין של דבריהם לפי שכך שערו חכמים שאין טעם נרגש, ביתר מכאן, ואפילו יש כאן אומן יודע להרגיש בטעמים אין צריך להטעימו אלא כל שנתערב בששים אנו אומרים שאין טעם [האיסור] נרגש בו. טעמו והרגיש בו טעם האיסור, אע"פ שנתערב בששים או ביתר מכאן אסור שאין הטעם בטל. נתערב בפחות מששים ונמחה גופו של איסור בתוך ההיתר אע"פ שטעמו גוי אומן ולא הרגיש בו טעם האיסור, אין סומכין עליו להתיר בפחות מששים. בד"א לבטל ממשו של איסור אבל בזמן שמכיר את האיסור וזורקו ולא נשאר שם אלא פליטתו, אע"פ שאין שם ששים כנגד כל האיסור וטעמו גוי אומן ולא הרגיש בו טעם האיסור, סומכין עליו בידוע שיש [שם] ששים כנגד מה שפלט, ולא אמרו שמשערין בכולו, אלא בשאין שם אומן לטעמו. וכבר ביארנו שאפילו סתם גוי שאינו אומן בקי בטעמים, אם אומר כמסיח לפי תומו נאמן, אלא שהאומן הבקי נאמן לעולם, חזקה שאינו מכזב כדי שלא יקלקל אומנותו. ויש מחמירין לומר שאין סומכין אלא על האומן הבקי ומסיח לפי תומו.
<h2>דף עד.</h2>
חתיכת נבלה או של דג טמא או חתיכת בשר בחלב שנתערבה בחתיכות של היתר, אם חתיכה קטנה היא שאינה ראויה להתכבד [בה] בפני האורחין לכשתתבטל, אינה חשובה ובטלה כמו שיתבאר. וכן אם היא גדולה ביותר שאין דרכן של בני אדם ליתן כיוצא בה בפני האורחים אינה חשובה שעומדת היא לחתוך ובטלה, אבל אם בינונית היא שדרכן של בני אדם להתכבד בכיוצא בה בפני האורחים, אינה בטלה לעולם ואפילו נתערבה באלף שאין דבר חשוב בטל בעמדו בחשיבותו. בד"א לבטל את עצמה, אבל פליטתה בטלה בששים שאין לפליטתה חשיבות. דברים אלו שאמרנו בחתיכה שהיא אסורה מעצמה כנבלה ודג טמא ובהמה טמאה ועוף טמא שאיסורן מצד עצמן, אבל חתיכת היתר שנאסרה מחמת בליעת איסור הרי היא כשאר האיסורין שאינן חשובין, שאין הבלע חשוב שלא להתבטל, חוץ מבשר בחלב לפי שהיא כחתיכת נבלה כמו שבארנו. חזרו ונחתכו החתיכות לאחר שנתערבו עד שאינן חשובות להתכבד בפני האורחים, בטל חשיבותן והרי הן מתבטלות והוא שנחתכו בשוגג וכמו שבארנו.
